הערעור
1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד), שניתן ביום 5.12.05, ולפיו נדחתה תביעת המערער נגד המשיבות. מדובר בתביעת נזיקין שהוגשה בגין פציעתו של המערער בעקבות היתקלותו ב"כיפת בטון" נמוכה (בצורת פטרייה נטולת גבעול), שהייתה מוצבת על המדרכה.
הרקע העובדתי
2. התובע נפגע ביום 21.5.02, בעת שמעד כתוצאה מהתקלות ב"כיפת בטון", שניצבה על המדרכה בסמוך לכניסה ל"מרכז שלום מאיר" שברחוב דיסקין 9 בירושלים (להלן - הבניין). הנתבעת 1 (להלן - הנתבעת) היא החברה המנהלת את הבניין, והנתבעת 2 הנה המבטחת של הנתבעת 1. בית-משפט קמא הפריד את הדיון בין סוגיית החבות לבין שאלת הנזק, ובשלב ראשון נשמעו ראיות אך בשאלת הרשלנות.
כיפת הבטון עליה מעד התובע, הנה אחת משורה של כיפות בטון המצויות על המדרכה הגובלת בכביש הגישה לחניון הבניין. על-פי ממצאי הערכאה הדיונית, וכפי שנחזה בתמונות שהוגשו לתיק בית-משפט, שורת הכיפות ניצבה באזור שבו מתעקל כביש הגישה המוביל לכניסה הראשית של הבניין. בצד ימין של הכביש מדרכה רחבה למדי, שבצדה השמאלי, בסמוך עד מאד לשפת המדרכה, שורה של כיפות בטון אחידות בגודלן ובצורתן, 70 ס"מ קוטר הכיפה ו-33 ס"מ גובהה. בכל צלע של הכביש, המתעקל בצורת האות ר', ניצבו מספר כיפות, אשר צבען היה זהה לצבע המדרכה. בית-משפט קמא קבע, כי שורת הכיפות הייתה בולטת לעין, כי לא ניתן היה שלא הבחין בקיומן בשל האפקט המצטבר של כיפות רבות על כברת דרך קצרה למדי.
פסק-דינו של בית-משפט קמא
3. בדיון לפני הערכאה הדיונית השתית המערער את תביעתו על עוולת הרשלנות -לפי סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - הפקודה), ועל עוולת הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה. הוא ביקש להחיל בעניינו את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שבסעיף 41 לפקודה, להיפוך נטל הראיה. בפסק-דין מפורט ומנומק כדבעי, דחה בית-משפט קמא את התביעה.
4. באשר לכלל"הדבר מדבר בעדו", קבע בית-משפט קמא כי כלל זה לא חל על עניינו של התובע. לצורך החלת הכלל, על הנפגע להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים: הראשון - העדר ידיעה אודות נסיבות האירוע, השני - שליטה של הנתבע על הנכס שהסב את הנזק, והשלישי - ההנחה כי נסיבות האירוע מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנתבע התרשל. בית-משפט קמא קבע, כי התנאי הראשון לא התקיים, הואיל ואין מחלוקת שהמערער ידע היטב במה נתקל - כיפת בטון המצויה על המדרכה אשר הונחה על-ידי הנתבעת, על-מנת לקדם אינטרס בטיחותי מובהק במניעת חניה על המדרכה (כפי שהסכים גם מומחה הבטיחות מטעם התובע) בפתחו של בניין שאליו מוליכה מדרכה אחת בלבד, וכל המחלוקת התמקדה בשאלה האם הצבת הכיפות בדרך זו הייתה סבירה, אם לאו. בנסיבות אלו, לא מצא בית-משפט קמא בנסיבותיו של המקרה דנן תחולה לקיומו של התנאי הראשון, וממילא - לכלל כולו.
5. בהידרשו לעוולת הפרת חובה חקוקה, קבע בית-משפט קמא כי דין התביעה בגין עוולה זו להידחות משני טעמים: הראשון - הדיוני, היות שבניגוד לתקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא פורטו החובות החקוקות בכתב התביעה; והשני - המהותי - הואיל והחובה הנטענת נשענת על תקן ישראלי שאינו תקן רשמי, מה גם שהתקן הנטען עניינו נגישות לאנשים בעלי מוגבלות, וממילא לא ניתן לומר כי תקן זה (שכאמור אינו תקן רשמי) נועד לטובתו או להגנתו של התובע כנדרש על-פי סעיף 63 לפקודה.
6. עת התייחס בית-משפט קמא לעוולת הרשלנות, נדרש הוא להכריע במחלוקות שבין הצדדים, האם הצבת כיפות הבטון, באופן שבו הונחו, עולה כדי התרשלות, אם לאו. לטענת המערער, הנחת הכיפות על שפת המדרכה גרמה למפגע מסוכן, ובפרט כאשר כיפות אלו לא נצבעו והגוון שלהן התמזג בשטח שמסביבן. מנגד, גרסו המשיבות, כי לא נפל פסול בהנחת כיפות הבטון אשר נועדו למנוע חניה של כלי רכב על המדרכה והפרעה למעבר הולכי הרגל.
7. בית-משפט קמא קבע, בין-השאר מהתרשמותו מהתמונות שהוצגו בפניו, כי מדובר בשורה של כיפות בטון הבולטות היטב לעיניו של מי שמגיע למקום. הוא דחה את טענת המערער, כי מחמת מיקום השמש בשמיים, והטלת צל על חלק מהאזור, התקשה להבחין בכיפות. בית-המשפט יצא מן ההנחה, כי הנתבעת חבה לתובע חובת זהירות מושגית וקונקרטית. עם זאת סבר, כי הנחת שורת כיפות בטון הבולטת לעין היא סבירה במקרה דנן, מאזנת כראוי בין מכלול האינטרסים הרלבנטיים (אינטרס הניזוק, אינטרס המזיק והאינטרס הציבורי) ואינה עולה כדי התרשלות, זאת מחמת גודל הכיפות והעובדה שמדובר בשורה לא קצרה של כיפות בולטות לעין בכניסה לאזור שאינו הומה אדם כרחובה של עיר. בהקשר זה קבע בית-משפט קמא, כי "במקרה דנא הוצבו הכיפות בשל סיכון בטיחותי ברור וגלוי לעין. מיקומן (בקצה המדרכה), מרחקן האחיד זו מזו ומהכביש גם יחד, וצורתן הבולטת, כמו גם גודלן, עונים לדרישות שיש להציב בפני בעל מקרקעין סביר המבקש להגן על הולכי הרגל ממפגע אפשרי של מכוניות" (פיסקה 12 לפסק-הדין). באשר לטענת המערער בדבר אי-צביעת הכיפות, קבע בית-משפט קמא כי לא הוכח כלל שהצביעה הייתה מונעת את הנזק: "שורת הכיפות הייתה בולטת לעין כל, ובפרט לעינו של הבא ממולן. דומה, כי פגיעתו של התובע לא נבעה אלא מחוסר תשומת לב מצדו לכיוון הליכתו, עת עלה מהכביש למדרכה בדיוק בסמוך לאחת הכיפות ומעד עליה עם פנייתו. מאחר והכיפות בולטות לעין גם במצבן ה"עירום" לא היה מוסיף הצבע לגילוין לעין התובע" (פיסקה 13 לפסק-הדין). מהטעמים האמורים, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה כי לא הוכחה התרשלות מצד הנתבעת, וכי דין התביעה כנגד שתי הנתבעות, להידחות.
8. מעבר לנדרש העיר בית-משפט קמא בפסק-דינו, כי אף אם הייתה מתקבלת התובענה, כי אז מוטל היה על המערער אשם תורם משמעותי ביותר, בשיעור של כ-75% לפחות, שכן הלה הגיע לבניין פעמים רבות קודם לכן ונכנס לתוכו מהכניסה הראשית, עת חלף על-פני שורת הכיפות נושא התביעה. בית-משפט קמא הבהיר, פעם נוספת, כי לעניין זה נדרש מעבר לצורך, הואיל והגיע לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות לאחר שלא הוכחה רשלנות מצד הנתבעות.
עיקר טיעוני המערער
9. המערער מדגיש בהודעת הערעור, כי אינו מערער על קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, אלא על ניתוח הראיות והסקת המסקנות מהן. לגרסתו, שגה בית-משפט קמא בקביעתו ששורת הכיפות בולטת לעין בשל האפקט המצטבר של כיפות הבטון, וטעה בכך שהתעלם מכך שהמערער לא הלך על המדרכה בה מוצבות כיפות הבטון אלא במדרכה שמנגד, כאשר אשתו חוצצת בינו לבין המדרכה, ועל כן לא הבחין ולא היה יכול להבחין בכיפות. עוד טוען המערער, כי טעה בית-המשפט קמא בקביעתו כי במקרה דנן לא חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו", במסקנתו כי לא הופרה חובה חקוקה ובהכרעתו לפיה לא התרשלה הנתבעת כלפיו. עוד טוען המערער, כי טעה בית-משפט קמא בכך שנמנע מלערוך ביקור במקום, למרות שנתבקש לעשות זאת בתגובת התובע לסיכומי המשיבות, ואילו היה נערך ביקור במקום היה מגיע לכלל מסקנה כי מי שמתהלך במדרכה שמנגד, שם פסע המערער, לא היה מבחין בכיפות. כן הלין המערער כנגד קביעת ממצאים על-ידי בית-המשפט, בשאלה האם ניתן להבחין בכיפות, בין השאר על סמך תצלומים שהוגשו לו, כאשר הצילומים נעשו, על-פי הנטען, לאחר שעה 11:30, בעוד שהתאונה אירעה בין השעות 10:00 ל-10:30 בבוקר. בנוסף טען המערער, כי שגה בית-משפט קמא בישום האיזון בין האינטרסים, כאשר הנתבעות לא הוכיחו שקיים סיכון בטיחותי ברור וגלוי לעין שהצדיק הצבת כיפות על שפת המדרכה, ובפרט - כיפות לא צבועות, אשר צביעתן בצבעים בולטים הייתה מונעת את הנזק. באשר לקביעתו של בית-המשפט, למעלה מן הנדרש, בשאלת האשם התורם, גורס המערער, כי בית-משפט קמא הסיק מסקנה שגויה מעדויותיהם של המערער ורעייתו, שמהן עולה כי עד לאותו יום נכנסו לבנין מכניסה אחרת - זו שבשדרות בן צבי, ולא זו שברחוב דיסקין, שם ארעה התאונה. על-כן, לשיטתו של המערער, לא היה מקום לקביעת רשלנות תורמת כלשהי מצדו. בגדרו של הערעור הגיש המערער בקשה להתיר לו להביא ראיה נוספת בשלב הערעור, והיא - ביקור במקום האירוע, זאת לשם התרשמות בלתי אמצעית מהמקום ומהסיכונים הטמונים בו, ולשם מניעת שגיאות עובדתיות שנפלו, על-פי הנטען, בממצאיו של בית משפט קמא.
תמצית טעוני המשיבות
10. המשיבות טוענות, כי דין הערעור להידחות, מטעמיו של בית-משפט קמא. לגרסתן, המערער מלין כנגד קביעות עובדתיות שהוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית, ואין מקום כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים אלו, שנסמכו על התרשמותו של בית-משפט קמא מהראיות שהובאו לפניו ומהתרשמותו ממהימנות העדים.
דיון
11. כלל הוא, כי בית-המשפט שלערעור לא ייטה, בדרך-כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה אשר התרשמה מהעדים, אלא בשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על פני הדברים (ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית - פסק-דין מיום 9.8.06 שטרם פורסם; ע"א 501/84 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' דוד מירון, פ"ד מב(2) 89, 99; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 43; ע"א 2239/03 סובחי יוסף סלאח ואח' נ' סלאח יוסף סלאח מדיה ואח', פ"ד נט(1) 433, 440; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד נד(4) 632, 643).
12. לאחר ששקלנו את כלל טענות הצדדים, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית-המשפט, כי שורת כיפות הבטון הייתה בולטת לעין, וכי לא ניתן היה שלא להבחין בקיומן בשל האפקט המצטבר של כיפות רבות על כברת דרך קצרה למדי. מסקנה זו נסמכת על הראיות שנשמעו, וכן על התצלומים שהוגשו לבית-המשפט. כך גם לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא, לפיה שינויים של אור וצל לא היו אמורים לפגוע ביכולתם של כל ההולכים בדרך להבחין בקיומן של הכיפות. על התובע היה להבחין בכיפות מכל זווית ומכל כיוון התקדמות לעבר הכניסה לבניין, אף אם הייתה זו הפעם הראשונה שנכנס לבניין מכניסה זו, כפי שטען בערעור.